                דרוש ראשון                     אני לדודי
 תוכחת מוסר אשר בישר אאמ"ו הגאון מו"ח יחזקאל סג"ל      לנדא דצ"ל בקהל עם, ביום ראשון של סליחות תקט"ז לפ"ה                        בבית הכנסת מייזל פה פראג
: (משלי כ"ח כ"ג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא יש לפרש מקרא זה ע"פ                                   מה דיש לעורר על ענין התוכחה ולומר כי מוטב       יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ובאמת אם ח"ו הרשע מחזיק ברשעתו ולא קיבל התוכחה, למפרע היתה התוכחה לרעתו כי יגדל עוד עונו ביתר שאת וטוב היה אם לא היה מוכיחו, אלא שהמוכיח לא נביא הוא והוא חייב לעשות את שלו לקיים מצות הוכח תוכיח את עמיתך, וכמו דאיתא במס' שבת (דף נ"ה ע"א) שקטרגה מדת הדין על זקני ירושלים שטענה מדת הדין רבונו של עולם אם לפניך גלוי שלא יקבלו התוכחה לפניהם מי גלוי, ולא תאמר שאם חס ושלום הרשע לא יקבל התוכחה, יהיה חס ושלום איזה עונש על המוכיח על שהוכיחו וגרם לו להגדיל חטאו. כבר העיד הכתוב ביחזקאל (ל"ג) ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני, באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. הרי שהעיד הכתוב שאם המוכיח עשה את המוטל עליו להוכיח אף שלא הועיל ועדיין הרשע ברשעתו, בעונו ימות ח"ו מ"מ המוכיח נפשו הציל. אמנם החיוב על המוכיח, אבל הרשע בודאי שונא את המוכיח שנאה חלוטה כי לרשע בודאי עשה רעה, וק"ו שהמוכיח אינו מוצא חן בעיני הרשע כשלא שב מדרכו אבל כששב מדרכו אז למפרע אוהב את המוכיח ומוצא חן בעיניו כי הצילו ממות לחיי עולם והשיב לו אבידת נפשו
: והנה להמוכיח אין הדבר גלוי אם יקבל תוכחתו, אבל לפני הקב"ה                ודאי גלוי וידוע וכמ"ש מדת הדין. אם לפניך גלוי, ולכן המוכיח בשעה שעומד להוכיח הוא בעצמו אינו יודע איך יכלכל דבריו במוסר השכל בנועם אמירה, והכל לפי שפע האלהי שיושפע עליו ולא בזכות עצמו, אף אם הוא אינו כדאי לעצמו מ"מ בזכות הציבור התאבים לשמוע דברי תוכחתו הקב"ה משפיע עליו כח הדיבור ונותן לו לשון למודים כדי שיכנסו דבריו בלב השומעים. וכמו שאמר ישעיה הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ומתת אלהים היא. וכל זה כשגלוי לפני הקב"ה שדברי המוכיח יעשו פירות ויקבלו תוכחתו ויעשו תשובה על ידו אז הקב"ה מוסיף לו אומץ כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובת הרשעים, אבל כשגלוי לפני' הקב"ה שאין הרשע מוכן לתשובה, אף שהמוכיח חייב לעשות את שלו מ"מ די באותו מעט שיש כח בהמוכיח להוכיח לפי מיעוט חילו, אבל למה ישפיע עליו הקב"ה שפע אלהי להטעים דבריו ביותר. לא מבעיא כשהמוכיח הוא הדיוט כמוני היום, רק בזכות הציבור הקב"ה עוזרו בדבריו בל יכשל בלשונו וכל זה כשהתוכחה לטובת הציבור, אבל אם ח"ו אין מקבלין התוכחה א"כ אין התוכחה לטובתם ואין זכות הציבור מסייע להמוכיח והוא לעצמו אינו כדאי. אלא שאומר אני אפי' אם המוכיח הוא כדאי לעצמו עם כל זה אין הקב"ה מסייעו כי בודאי לפי רבות התוכחה ולפי נועם דברי המוכיח יגדל העון על הרשע אם אינו מקבל התוכחה אבל אם המוכיח הוא בלעגי שפה וממעט בתוכחה וגם אותו מיעוט הוא בלשון מגומגם ראוי שלא לקבל ממנו ואין העונש כל כך על הרשע שלא קיבל התוכחה כי החסרון מפאת המוכיח וכיון שגלוי להקב"ה שלא יקבלו תוכחה למה יסייע להמוכיח להטעים לשונו להגדיל העונש על הרשעים ח"ו ואין הקב"ה חפץ במות הרשע. ובזה נראה פירוש הפסוק (משלי י"א א') לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, פירוש כאשר להאדם מערכי לב דהיינו שהציבור מכינים לבבם לשמוע, דברי המוכיח ותכנס התוכחה בלבם אז מה' מענה לשון להמוכיח אבל אם ח"ו אינם מקבלים תוכחה אז הקב"ה מכשיל את המוכיח בלשונו למען יקצר בתוכחתו
 ובזה נראה לפרש הפסוק בישעיה (כ"ח) כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה אשר אמר להם זאת המנוחה הניחו לעוף וזאת המרגעה ולא אבו שמוע ויהי להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם וגו'. וכבר ידוע מה שכתב האר"י ז"ל בפירוש זה הפסוק כי הנביא הרגיש עתה בלשונו חסרונות שנים. האחד קיצור הלשון שלא היה יכול להוציא המלה כמשפטה מלשונו, והשנית כי נתערב בלשונו לשון אחר שאינו לה"ק ושניהם רמוזים בפסוק כי תיבת צו הוא חצי מלה מתיבת מצוה וכן קו הוא חציה ממלת מקוה וזה החסרון הראשון. והשני מלת זעיר שם הוא לשון תרגום ואיננו לה"ק. והנביא כשהרגיש בזה ידע שאין זה מצדו כי ישעיה הנביא היה לו לשון למודים רק מפאת ישראל שאינם ראוים לקבל הנבואה בשלימות, וזה שאמר אח"כ כי בלעגי שפה והיינו נגד חסרון הראשון שהוא מהעלגים שאינו יכול לדבר המלות בשלימותן ונגד חסרון השני שדיבר בלשון תרגום ולא, בלה"ק אמר ובלשון אחרת וכל זה לא מחסרון הנביא מפאת עצמו, רק מפאת העם הזה שהחסרון מצד המקבלים שאינם ראוים, אלו דברי האר"י ז"ל. ולפי דרכנו נגד התוכחה אמר כי בודאי הנביא כל ימיו מלא פיו בתוכחת מוסר להשיב רבים מעון וכאשר יראה לפעמים כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה כינה הדבר נגד הקב"ה כי מאתו יתברך הוא מענה לשון ואמר  הטעם אשר אמר להם זאת המנוחה וכו' ולא אבו שמוע וכיון שלא שמעו ולפניו היה גלוי למפרע כי לא יקבלו מוסר לכך עלג וגמגם הלשון הנח של                                     הנביא למעט בעונשם
: לדברי הראשונים אני חוזר שלהקב"ה גלוי אבל המוכיח חייב לעשות           את שלו ולהוכיח. והנה בשעה שמוכיח הדבר בספק אם ימצא חן שאם יקבלו ממנו ויחזרו בתשובה בודאי את והב, בסופה שיוסיפו אהבה בלבם לאהוב את המוכיח ויחזיקו לו טובה וחן אבל אם ח"ו לח יקבלו ישנאו את המוכיח כי ראוי להם לשנאתו כי גרם להם רעה ח"ו אלא שאשמם תלוי בראשם והם שהרשיעו את עצמם בהקשות ערפם לבלתי קחת מוסר. ואל תתמה על המוכיח שעל ידו ח"ו נתוסף לרשע רע כי נלמד מהקב"ה אשר מאנו לא תצא רעה רק אולת אדם תסלף דרכו והקב"ה מאריך לרשע כי לא יחפוץ במות הרשע ומניחו בחיים אולי ישוב ואם עושה תשובה אזי למפרע טובה עשה לו הקב"ה במה שהניחו בחיים ואם ח"ו לא עשה תשובה ואדרבה הרשע היה מאריך ברעתו אזי היפך מדת רחמיו של הקב"ה במה שהניחו בחיים לאכזריות שלמפרע רעה היא לו, מה שנשאר בחיים ומותו היה טוב לו מחייו, ובזה יש להבין דברי חז"ל שאמרו שצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והרשעים דור תהפוכות המה ומהפכים מדת הרחמים לדין. והדבר מבואר שהקב"ה במדת הרחמים מניח את הרשע בחיים כי מצד מדת הדין נפש החוטאת היא תמות ורחמי הקב"ה מרובים ואינו חפץ במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחיה ומניחו בחיים אולי יפשפש במעשיו וישוב בתשובה והרשע הנשאר ברשעו מהפך מדת הרחמים למדת  הדין כי ע"י שמיאן לשוב אזי למפרע לרעתו נשאר בחיים להוסיף לו עונש על רשעו ומי יתן והיה מת בקוצר ימים שלא לחפות עון על עוונו הרי היפך מדת הרחמים למדת הדין. ובהצדיק הוא להיפך כי על מעט עוונותיו הקב"ה ממרקו בעוה"ז ביסורין והצדיק מקבל באהבה ומפשפש במעשיו וחוזר בתשובה גם על אותו מעט עוונות כי מרגיש שבודאי שגג באיזה דבר כי לא עביד קוב"ה דינא בלא דינא ומנקה עצמו מכל פשע ונשאר קדוש וטהור. הרי אותו עונש שהענישו הקב"ה ממדת הדין שרשו והצדיק היפך הדין למדת הרחמים כי תיקן מעשיו ע"י אותו עונש ולטובתו היה הדבר ועכ"פ המוכיח עומד בספק אם ימצא חן בתוכחתו. וכל זה בסתם בני אדם שהמה נדונים כשוגגים כי המה כשכורים בהבלי הזמן אבל מי שכבר יסרו הקב"ה ביסורים והרי הוא מותרה ועומד ע"י יסורים שנשלחו עליו מן השמים ובודאי אלהים עשה שייראו מלפניו ויחזור בתשובה והרי זה בלא"ה מזיד גמור ולזה בודאי אין המוכיח מקלקל נגדו שום דבר ואדרבה קרוב לשכר כי אולי במתק לשונו של המוכיח יטה לבבו לקבל מוסר וישוב אל ה' וירחמהו, ומוכיח זה ודאי ימצא חן. וזה רמז הפסוק מוכיח אדם אחרי, דהיינו שהקב"ה הוכיחו תחלה בעצמו ע"י יסורים ושוב מוכיחו מוכיח, זה ודאי חן ימצא. וזה נ"ל רמז הכתוב (ישעיה נ"ז) והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. אין שלום אמר אלהי לרשעים קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם, קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. פירוש כמו כשהים נרעש ואז ע"י רעשו מעלה רפש וטיט נעשו מימיו שהיו צלולים עכורים וכל הרואה את הים עכור ברפש וטיט אף שכבר נח מזעפו מבין הרואה כי זעף היה בים, כן הרשעים ע"י מעשיהם הרעים יגרשו רפש וטיט שהוא הקליפה שמקומו בעמקי תהום בנוקבא דתהומא רבה והמה במעשיהם הרעים מעלים המשחיתים לחבל ותיסרם רעתם ועונש העבירה היא עבירה בעצמה דהיינו המשחית שבעונו בורא משחית לחבל הוא בעצמו המענישו, ויסורים שולטים בגופו ועוכרים אותו וכמו שנאמר (תהלים ל"ט ג') החשיתי מטוב וכאבי נעכר שדרשו רז"ל במס' ברכות שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוררים אותו. וכמ"ש רז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו הרי שהיסורים המה מופת וראיה כי חוטא הוא וכל מי שרואה את הרשע ביסוריו יבין כי ברשעו באו עליו היסורים כי מעט הם שיש לתלות בהם ביסורים של אהבה ובפרט אם יש ביסורים ביטול תורה ותפלה בודאי אינם של אהבה והרי זה מותרה ועומד לפשפש במעשיו ולשוב, וזה שאמר הכתוב והרשעים כים נגרש וגו' ויגרשו מימיו רפש וטיט שכבר באו עליו יסורים אין שלום אמר אלהי לרשעים שאין הקב"ה מראה לו פנים שוחקות בעוה"ז אלא מייסרו ביסורים, אז קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם. דלכאורה יש לדקדק במקרא זה דקאמר אל תחשוך דמשמע שהיה מקום להנביא להתנצל שלא להוכיח עד שהקב"ה מזהירו אל תחשוך. אלא הכוונה דלכאורה יש מקום למנוע מהוכיח, דמוטב שיהיו שוגגין אבל כשאין שלום וגו' והקב"ה מייסרו ביסורים זה כבר מותרה ועומד לפשפש במעשיו לכן הגד לעמי פשעם ואל תחשוך ויהיה בטוח שתוכחתו יעשה רושם ליכנס בלב נמוך
: אהיי מי לנו יותר מיוסר מכמה מיני יסורים מבני עירנו שכבר שלש הקב"ה כמה התראות, חרב האויב ואחר כך מצור ומצוק ואחר כך הביזה, ואחרון הכביד השריפה הגדולה שבערה. בקהלתנו והוצגנו ריקה מכל ויתר הפליטה כלה בבנין הבתים, ויסורים הללו כולם יש בהם ביטול תורה ותפלה ואין לנו להתנצל שהמה יסורים של אהבה כי חטאינו גרמו כל אלה ועדיין לא שבנו מטעותנו ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר 